כשהריקוד הזוגי הופך לסיוט זוגי / ליאורה בר נתן

זוגיות עלולה לעלות על שרטון בגלל דפוסי התנהגות שמקורם בילדות. ילדים שהתרגלו להיות קשובים לצורכי הוריהם יפנו את תשומת לבם כלפי בן הזוג ולא כלפי עצמם. ואולם, כיוון שהם מנותקים מהצרכים של עצמם, הם יהיו מנותקים גם מהצרכים של בן הזוג. טיפול זוגי בגישת ההתמקדות מציף את התחושות הפנימיות מתת ההכרה ואת הצרכים העמוקים והנסתרים. עוברים את הגשר לצד האחר

פורסם בירחון ” חיים אחרים” ביוני 2012, להורדת המאמר המלא

מאת ליאורה בר נתן

 

זו הייתה שיחת טלפון נואשת במיוחד: “שמי מיכל ואני רוצה לברר על אפשרות לטיפול זוגי.

אנחנו מיואשים. ניסינו כמה טיפולים זוגיים ללא הצלחה. אני לא יודעת אם אפשר לעשות משהו. יש לנו שני

ילדים, בן ובת בני 11 ו-12 ואנחנו לא מתגרשים כי הם קטנים מדי. שמעתי שאת עובדת אחרת. יש מה לעשות?”.

מיכל ונועם (שמות בדויים) הגיעו לטיפול לאחר 15 שנות נישואים שהיו רצופות ייאוש, תסכול וחוסר אונים.

“כל שיחה הופכת לתוקפנות. זה מתיש ומייאש”, סיפרה מיכל.”אנחנו לא מבינים זה את זה. הדיאלוג בינינו הוא כמו שיח של חרשים. הטונים מיד עולים. הפסקנו לדבר כדי לא לריב כל הזמן לפני הילדים”, הוסיף נועם.

מיכל ונועם חווים חוויה אישית קשה. הם נעים במעגליות בין שלוש תגובות: תקיפה, נסיגה וקיפאון.
שלוש התגובות הן תגובות הישרדותיות, שעליהן אחראי המוח ההישרדותי ” “המוח הזוחלי”, הנמצא בגזע המוח שבעורף העליון. בשונה מהמוח החושב (הניאוקורטקס), המבין שפה מילולית, המוח ההישרדותי הקדום ממנו מבין שפה שאינה מילולית – תחושות ושפת גוף. המוח ההישרדותי מבין טון דיבור, קצב דיבור, קשר עין ומגע. הוא מזהה אם האדם העומד מולו מדבר מתוך חרדה או ביטחון, מתוך חוסר אונים או עוצמה.
המוח ההישרדותי מגיב ל”תחושה מורגשת” (Felt Sense), מושג שטבע בשנות ה–60 פרופ’ יוג’ין ג’נדלין, פסיכולוג ופילוסוף אמריקאי. המושג מבטא תחושה פנימית–גופנית, המשדרת למוח ההישרדותי מידע על המצב שבו הוא נמצא כרגע או לחלופין על המצב שבו נתון האחר.

כיוון שהחוויה הזוגית של מיכל ונועם נתפסת אצלם כאיום הישרדותי, המוח ההישרדותי שלהם מתנתק מהמוח החושב ומגיב באופן אוטומטי. במצב של איום הישרדותי האדם אינו יכול לבחור את תגובותיו או לשלוט בהן, ולכן מיכל ונועם מרגישים שאין להם שליטה בתגובותיהם. הם חווים את חייהם המשותפים כ”שדה טראומטי” ואינם מצליחים להגיב בשיקול דעת, מתוך הבנה או בחירה. הם מונעים על ידי דחפים ראשוניים וקדומים, המעוררים אצלם תחושות של מצוקה גדולה, של חרדה, של תסכול ושל כעס.
בעת מצבי לחץ, רוב הזוגות מחלקים ביניהם תפקידים באופן לא מודע. בדרך כלל האחד תוקף והשני מסתגר ונסוג. ככל שאחד מבני הזוג מקצין את תגובתו, כך מגיב בן הזוג השני בהתאמה, וה”ריקוד הזוגי” הופך לסיוט זוגי. בני הזוג חשים שהם נמצאים במלכוד, ומסגרת הנישואים שאמורה לספק תחושות ביטחון, תמיכה, חום ואהבה, הופכת לשדה טראומטי – כלוב שאי אפשר להימלט ממנו. זו הייתה החוויה של מיכל ונועם כשהגיעו לטיפול.

“אז מה עושים?” שאלו בני הזוג. “אנחנו נעשה יחד שלושה דברים”, עניתי. “ניצור גשר זה אל זה, נפגוש את התחושה המורגשת זה של זה, ונכיר את הצרכים העמוקים והנסתרים שלכם”.

לעבור את הגשר אל האחר 

במצבם ההישרדותי, מתקשים בני זוג להקשיב. האחד מדבר והשנייה מגיבה באופן מיידי ונותנת ביטוי למצוקה שלה ולהפך, וכך חוזר חלילה. החרדה, התסכול והכעס מנהלים את איכות הקשב ההדדי. במצב כזה קשה להניח לרגע בצד את התגובה האישית לאחר ולהתמקד בהקשבה. כדי להצליח להקשיב, יש לעבור את הגשר אל הזולת. לעבור גשר פירושו לזנוח תחושות, רגשות ותגובות אוטומטיות ולהקשיב. זה קשה, לפעמים קשה מאוד, אך הכרחי ובר ביצוע. ההסכמה לעבור את הגשר היא מילולית וגופנית כאחד. בני הזוג יושבים זה מול זה, מחזיקים ידיים, מביטים זה לזה בעיניים, מכוונים זה אל לבו של זה ונמצאים זה עם זה בזמן השיחה. מקשיבים באמת. במצב זה, כל אחד מבני הזוג ער ורגיש מאוד לכל ניואנס הקשור לשפת הגוף של בן זוגו ומגיב לשפה הראשונית שאינה מילולית.
לאחר שמיכל ונועם מספרים לי על חייהם הזוגיים, אני מבקשת מהם ליצור קשר ולעבור גשר. הם יושבים זה מול זה, מחזיקים ידיים ובודקים מי נמצא שם מאחורי העיניים. נועם רוצה להתחיל לדבר. אני מזמינה את מיכל לבדוק אם היא יכולה לשים את כל ה”חבילות” שלה בצד לזמן מה ו”לעבור את הגשר” לצד של נועם. אני מבקשת ממנה לומר: “אני כאן אתך, אני מקשיבה לך”.

לפגוש את התחושה המורגשת של האחר

ה”תחושה המורגשת” (Felt Sense)  היא תחושה פנימית–גופנית המתארת מצב. אם נשהה עם התחושה הזאת וננסה להגדיר אותה במילים (בדידות, כבדות, עצבות, מועקה וכדומה), יצופו מהתת מודע תחושות, הבנות ותובנות שהיו נסתרות.בתחילת הטיפול הזוגי, בני הזוג מונחים כיצד לפגוש את התחושות המורגשות שלהם ובהדרגה הם לומדים לעשות זאת בעצמם. כאשר אדם מגלה תחושות עמוקות הנסתרות אפילו מעיניו וחושף אותן בפני בן הזוג, נוצרות אמפטיה וקרבה. לעתים מקורן של התחושות העמוקות הללו ביחסים המוקדמים ביותר שלנו, יחסינו עם ההורים. המפגש עם התחושות המורגשות מאפשר שינוי של המודל הזוגי.

במקום לחוש כשני אויבים בעלי אינטרסים מנוגדים, שנלחמים בתחושה של בדידות אינסופית, מתחילים בני הזוג לחוש חיבור, הבנה ושייכות.
אני מבקשת מנועם לתאר את הרגשתו לגבי הזוגיות עם מיכל. אני מבקשת ממיכל לשים בצד את כל התגובות שעולות ורק “להדהד את דבריו”. כלומר, לחזור על דבריו במדויק, בטון ובנימה שבהם הם נאמרים, כדי שיחוש שהיא באמת מקשיבה לו.”אני עייף ומותש”, אומר נועם, “ואני לא מבין מה אנחנו עושים פה. זה חסר תקווה”. “אתה עייף ומותש”, מהדהדת לו מיכל את דבריו. “זה חסר תקווה ואתה לא מבין מה אנחנו עושים פה”.”נכון”, עונה נועם. “אני לא יכול לשאת את ההאשמות שאת מטיחה בי, את הביקורתיות ואת התוקפנות שלך כלפיי”.
מיכל ממשיכה להדהד, לחזור על דברי נועם באופן מדויק. אני מנחה אותה לבקש ממנו לספר לה היכן בגוף ממוקמות התחושות שלו. “אני חש את זה בלב, מעין כיווץ עז וכואב בלב”, אומר נועם. “כמו מה זה?”, אני מנחה את מיכל לשאול.”כמו סכין שדוקרת את הלב”, אומר נועם. “המילים שלך כל כך ארסיות עד שהן ממש דוקרות לי את הלב ואני מפסיק לנשום”.

אני מזמינה את מיכל לבקש מנועם להיות עם התחושה הזו. פשוט לשהות אתה. התהליך מתפתח ונועם מרגיש את הכעס שעולה מתוכו ואת הרצון ההישרדותי שלו לתקוף את מיכל. אני מנחה את מיכל לשאול ולהקשיב מתוך עניין וסקרנות, כפי שהייתה מקשיבה לחבר המדבר על אשתו. היא חוקרת יחד אתו את התחושות הפנימיות שלו, מקשיבה למה שהוא אומר ומהדהדת את דבריו. עכשיו אני מציעה למיכל לשאול את נועם אם הוא מכיר את התחושות האלו מהעבר שלו. “זו אותה הרגשה שהרגשתי בבית”, עונה נועם. “כילד אסור היה לי לטעות. בגיל שמונה אבא שלח אותי לעשות קניות במכולת. כשחזרתי אבא היה בודק את העודף וכועס עליי. הוא נהג להגיד שאני מטומטם ושכל הזמן עובדים עליי ומרמים אותי. הרגשתי לא מוצלח, לא שווה. הרגשתי את אותה דקירה בלב, אותה דקירה של חוסר אונים”.

נועם חש את אותו חוסר אונים שהכיר מילדותו. כשמיכל תוקפת ומאשימה, הוא חוזר להיות אותו ילד קטן בן שמונה. מיכל מגלה כעת אמפטיה ואהדה לנועם, ואני מזמינה אותה להעריך ולהוקיר את מה שעבר.

תהליך ההתמקדות מלמד את נועם ומיכל ללוות זה את זה בחקירה פנימית ואישית. חוויה חדשה זו יוצרת תחושת אמון וביטחון. תחושה זו עדיין אינה מבוססת ונוטה להתפוגג בקלות עם כל חוסר הבנה ועימות, אך עם הזמן היא תתחזק ותתבסס בתוך  קשר.

 

להכיר את הצרכים העמוקים והנסתרים

אחד האתגרים הקשים בזוגיות הוא לבטא את הצרכים, בעיקר משום שאיננו מודעים להם. לרוב אנשים אינם יודעים מה הם צריכים או רוצים, ובדרך כלל הם מונעים לפעולה כתגובה לפעולות ולצרכים של האחר.

פעמים רבות, התגובה מונעת מדפוסי התנהגות שאומצו בגיל צעיר. אנשים רבים היו קשובים בילדותם לצורכי  הוריהם. כדי לשמור ולהגן על עצמם, הם הגנו ושמרו על האינטרסים של ההורים, וכעת באופן בלתי מודע הם חוזרים על התנהגות זו עם בן זוגם. התוצאה היא שתשומת הלב מופנית כלפי בן הזוג ולא כלפי עצמם. כיוון שהצרכים האישיים שלהם לא נענו בעבר, אנשים מתקשים לזהות את מה שהם צריכים בהווה. לעתים הם לא למדו לראות את עצמם בגלל שהזדהו עם הורה, שלא ראה את עצמו ולא היה קשוב לצרכיו האישיים. זהו המודל שהפנימו ואתו הם באו לזוגיות. יש להם תחושה ש”לא רואים אותם”, אך גם להם יש חלק בכך. הם אינם רואים את עצמם. התוצאה היא שהם מנותקים מהצרכים של עצמם, ואם הם מנותקים מהם, גם בן זוגם יהיה מנותק מהם. באחת מהפגישות מיכל מתחילה לדבר. לאחר שהם יושבים זה מול זה, מסתכלים זה לזה בעיניים, מכוונים לבבות ואוחזים ידיים, מיכל מבקשת מנועם לעבור את הגשר אליה.

נועם שותק לרגע ואז אומר: “עברתי את הגשר אלייך ואני כאן אתך. אני מקשיב לך”.
“אני מרגישה שאתה מקבל אותי כמובן מאליו. אני עובדת, מגדלת את הילדים, ומתחזקת את הבית. אני עושה קניות, לוקחת את הילדים לחוגים, מבשלת ומכבסת ואתה עובד בחוץ כל היום. בערב אתה שקוע בטלוויזיה ובמחשב ומתעלם ממני. אין בינינו קשר”, היא אומרת.

“אני לא רואה אותך?”, מגיב נועם

באופן מיידי. “ברור שאני רואה אותך. את כל הזמן מאשימה ומבקרת. את לא רואה מה אני עושה בשבילך,

בשביל הילדים והבית. זה ממש פוגע ומעליב”. כאן אני מתערבת ואומרת: “רגע נועם, עצור. עכשיו מופעל אצלך המוח ההישרדותי. אתה חש מותקף ומגיב לדברי מיכל וכך מתחילה ההתנצחות. אף על פי שזה מאוד קשה כרגע, נסה להדהד ולהחזיר למיכל את דבריה. אתה רק מקשיב לה מתוך עניין. השתדל לשים בצד את התגובה שלך”.

נועם לוקח נשימה עמוקה ונרגע. הוא מקשיב למיכל ממקום נקי וניטרלי כאילו היא חברה שמספרת על עצמה

ללא קשר אליו. הוא מהדהד ומחזיר לה את המילים כדי שהיא תוכל לבדוק אותן עם התחושה הפנימית

שלה. “מהי התחושה הפנימית בגוף שלך המלווה את דברייך?”, שואל נועם בהנחייתי.

“מועקה בבית החזה”, עונה מיכל. בהדרגה מיכל מגיעה ל”תחושה מורגשת” של בדידות. היא מגלה שהבדידות הזאת מוכרת לה מילדותה. כבת בכורה היא עזרה לטפל באחיה. היא קיבלה מההורים

יותר אחריות במילוי מטלות הבית ופחות הקשבה לצרכים שלה. “מה היית רוצה שיקרה לו הכל היה אפשרי?”, שואל נועם. “הייתי רוצה להרגיש פחות בודדה”, אומרת מיכל. “הייתי זקוקה לחום ולחיבה. הייתי רוצה שאימא שלי תשב אתי ותקשיב לי. שארגיש שהיא מחפשת אותי, לא כדי לתת לי מטלות אלא מתוך עניין אמיתי בי”,

היא אומרת. נועם מהדהד לה את דבריה ושואל: “מה את רוצה לבקש ממני?”.

“הייתי רוצה לבקש שכשאתה נכנס הביתה, תחפש אותי, תקרא לי, תבוא אליי, תסתכל לי בעיניים כדי

שאדע שאתה רואה אותי. ואם אתה מסוגל, גם תנשק ותחבק אותי”.

נועם מחזיר למיכל את דבריה ומקבל על עצמו להיענות לבקשתה בכל פעם שייכנס הביתה.

סוף דבר

עברו כמה חודשים. שבוע אחר שבוע בנו מיכל ונועם גשר זה לזה. כל אחד מהם למד לזהות את התחושות המורגשות שלו, להקשיב לצרכים שלו ולבקש. לא תמיד הם היו יכולים להיענות לבקשה של האחר, אך הבקשות נשקלו באהדה, בחיוב ובאמפטיה.  הם ליוו זה את זה בתהליך פנימי עמוק, והעזו לחשוף את המקומות הפגיעים והרגישים שבתוכם. הם למדו להקשיב לעצמם, לגלות אמפטיה זה כלפי זה ולהכיר בערך

עצמם ובערך בן זוגם. התהליך היה מעצים ומרגש, וכתוצאה ממנו נכנסו למרחב המשותף שלהם תחושות של חיבור, של הערכה, של ביטחון ושל תמיכה.

תודה למיכל ולנועם על שאפשרו לי ללוות אותם במסעם האמיץ.

מקורות:

“התמקדות”, יוג’ין ג’נדלין, 1996, הוצאת מרקם

“כוחה של התמקדות”, אן וייזר קורנל, 1996, הוצאת אור-עם

“להעיר את הנמר”, פיטר לוין, 1999, הוצאת אסטרולוג

“לבסוף מוצאים אהבה”, הארוויל הנדריקס, 1999, הוצאת אחיאסף

“מעבר למערבולת הטראומה אל מערבולת הריפוי”, ג’ינה רוס, 2008, הוצאת נורד